אמור אל הכהנים. אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים. וכתב הרמב"ן והזהיר כמה פעמים בתורה על הקטנים בדם ובשרצים ובטומאה ומהם נלמוד לכל איסורין שבתורה וכתב עוד האזהרה הזאת שלא נסייע לקטנים שיעברו אבל אם הם יעשו לדעת עצמם אין אנו מצווין עליהם להפרישם. ונ"ל דודאי לענין טומאה מצווים להפרישם אף אם יעשו לדעת עצמם ולכך לא אמרו בלשון שאמרו במקום אחר קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווים להפרישו דוודאי מצווים להפרישו דגבי דם ושרצים דרשינן ליה מייתורא לא תאכלום ודרשינן לא תאכילום ההיא ודאי לא מרבה אלא שלא להאכילו בידים אבל אם אוכל מעצמו אין מצווים להפרישו אבל הכא דדריש ליה מייתורא דקרא משמע בכל ענין אפי' אם בא לעבור מעצמו מצווין להפרישו וטעמא משום קדושה דכהונה. וכתב עוד הרמב"ן ופי' הפסוק על פי מדרשו אמור אל הכהנים ותחזור ותאמר להם שלא יטמאו וריבוי האזהרות מלמד שמצוה להזהירם שיהיו כל בני אהרן נשמרים מזה גם הקטנים. וי"מ מדשני קרא בדיבוריה דבכל דוכתא אמר בני אהרן והכא הכהנים בני אהרן להכי דרשינן אמור אל הכהנים שיאמרו לבניהם. וכתב ר' אברהם אחר שהזהיר ישראל ובני אהרן בכללם להיותם קדושים הזכיר גם בבני אהרן שהם חייבים להשתמר גם מדברים אחרים בעבור שהם משרתי ה'. ויתכן להיות פירושו אמור אל הכהנים הפרשה הנזכרת למעלה כי הם מורי התורה והמזהירים את העם ואמרת אליהם המצות שהם חייבים לבדם לשמרם. וכתב עליו הרמב"ן ואיננו נכון ועל דעתי בפשט הפסוק אמור כמו דבר אל הכהנים ואמרת כענין שנאמר בכמה מקומות דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ואומר כן בפרשיות שרוצה להזהיר בהן מאוד או לחומר הענין או מפני שהיו מורגלים לחטוא בהם ופירושו דבר אל העם בשמי ואמרת אליהם ככה כענין בא אל פרעה ואמרת אליו. וי"מ כי פי' דבר אל בני ישראל שיאספו אליך ואמרת אליהם דברי וכן אמור אל הכהנים שיאספו אליך. ופי' הכהנים כתב הרמב"ן כי במצות שהם בענייני הקרבנות יאמר אל אהרן ואל בניו ואינו מזכירם בשם הכהונה כי העניינים הם בקרבנות או במעלת הקודש אבל בכאן שמזהיר שלא יטמאו במת לעולם אפי' בעת שלא יבואו למקדש והיא מעלת הכהונה בהם בעצמם לכך מזכיר הכהנים לומר בעבור שהם כהני ה' ומשרתיו שינהגו כבוד וגדולה בעצמם ולא יטמאו למת לעולם: לנפש לא יטמא. כתב הרמב"ן שלא יטמא כל אחד מהם לנפש:
כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו. בכהן הדיוט הקדים אמו לאביו ובכהן גדול הקדים אביו לאמו לפי שבכהן הדיוט אמר שיטמא הקדים אמו לומר לא מיבעיא אמו שהיא וודאית אמו שמטמא אלא אפילו לאביו שהוא ספק מטמא לו ובכהן גדול שהוזהר שלא לטמא הקדים אביו לומר לא מיבעיא אביו שהוא ספק אלא אפילו לאמו שהיא וודאית לא יטמא לה:
לא יטמא בעל בעמיו. פירש"י הבעל לאשתו פסולה וכו'. והרמב"ן פי' בעל כמו מבעלי יהודה שהוא מנכבדי יהודה וכמו בעל הבית שהוא אדון ונכבד הבית ופי' הפסוק לא יטמא נכבד בעמיו להחל את כבודו שבא לפרש כי למעלת הכהן בעבור שהוא ראוי להיות הגדול בעמיו מזהירו שלא יחלל מעלתו בטומאתו למתים:
לא יקרחה. בה' כתוב לחייב על כל קרחה וקרחה אפי' קרח ה' קרחות בפעם אחת. וכתב ר' אברהם וטעם המצוה לזכרים ולא לנקבות כי ראש מוקרח וזקן מגולח ובשר שרוט לא ישמש לפני ה':
קדושים יהיו. כתב הרמב"ן הקדושה היא הפרישות כאשר פירשתי למעלה ובא לומר שאפי' במותר לישראל יהיו הכהנים פרושים שיבדלו מטומאת המתים ונשואי הנשים שאינן הגונות להם. ופי': כי אני ה' מקדשכם. עם הכהנים מדבר כאשר התחיל אמור אל הכהנים. אי נמי חוזר אל הכהנים (והעם) והטעם כי מאחר שהוא מקריב לחם אלקיך קדוש יהי' לך כי על ידו אני מקדש אתכם ומשרה שכינתי במקדשכם:
אשה זונה וחללה. בכהן הדיוט אמר זונה וחללה וגרושה ובכהן גדול היפך הסדר ואמר גרושה חללה זונה. ואמר א"א הרא"ש יצ"ו הטעם לפי שבכהן הדיוט אמר כסדר לא זו אף זו לא מיבעיא זונה החמורה שפסולה מחמת עצמה אלא אפי' חללה ואפי' גרושה שהיא קלה עדיין יותר אבל כהן גדול שהוסיף בו אלמנה התחיל בו באלמנה שהוסיף לו ולפי שהתחיל באלמנה שהיא קלה שבכולם סיים באותו הסדר לומר הקל קל קודם:
ומן המקדש לא יצא. פירש"י שאינו הולך אחר המטה ועוד בא לומר שעובד אונן וכו'. וכתב הרמב"ן דשני המדרשים חלוקים זה על זה שאם בא הכתוב להתיר לו לעבוד אונן שאינו צריך לצאת מן המקדש בשביל אנינותו א"כ אין אזהרה שלא לילך אחר המטה ועוד לפי מה שדורש ולא יחלל שאינו מחלל עבודתו אם לא יצא א"כ אין כאן שום אזהרה ובברייתא בת"כ מפורש שלא יחלל הוא לאו גמור שלא יניח עבודתו ויצא וכן בעל הלכות מונה אותו בחשבון הלאוין. ופי' הוא ז"ל שעיקר הכתוב מזהיר לכהן גדול שלא יצא מן המקדש בשעת עבודה על כל נפשות מת ולא יחלל המקדש שיעזוב עבודתו לכבוד המת וכ"ש שאם הניח העבודה ללא דבר ויצא שעובר בלאו הזה אלא הזכירו הכתוב בענין המת להתיר לו העבודה כשהוא אונן ומאחר שהיא מותרת לו אם יניחנה ברצון עצמו יהיה חלול המקדש. ומה שדורש ממנו בסנהדרין שאינו יוצא אחר המטה הוא מדבריהם שהם הנהיגו סלסול בכהן גדול שלא יצא אחר המטה לפי שאינו מטמא ואדם בהול על מתו ושמא יגע בו אבל כהן הדיוט לקרוביו הוא מטמא ועל אחרים אינו בהול:
כי אם בתולה מעמיו יקח אשה. פי' מתחלה אמר (והוא אשה בבתוליה יקח. כצ"ל) בתולה ולא בעולה והוא לאו הבא מכלל עשה ועתה מצוה אותו שיקח בתולה:
ולא יחלל. פירש"י לא יקח כדי שלא יחלל. והרמב"ן כתב א"כ אינו לאו אלא טעם ללא יקח. ורבותינו דרשו אותו לאו גמור שאמרו קידש ובעל לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל:
דבר אל אהרן איש מזרעך. כתב הרמב"ן לא אמר כאן אל אהרן ואל בניו כמו בשאר מקומות לפי שלמעלה דבר בענייני הקרבנות תורת העולה והמנחה ושאר הקרבנות אבל כאן אם היה אומר דבר אל אהרן ואל בניו היה צריך לומר איש מכם לדורותיכם אשר יהיה בו מום ולא רצה להזהיר אהרן עצמו בתורת המומין כי אהרן קדוש ה' כולו יפה ומום אין בו אלא הזהירו על זרעו שיורם ויזהיר אותם לדורותם. ובפרשת הטומאה בסמוך דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל יתכן שגם (באהרן) יארע טומאת מגע במת או בשרץ. ולמטה בסוף הפרשה אמר גם לבני ישראל להזהיר ב"ד של ישראל על כך. וכשבא להזכיר תורת הצרעת אמר וידבר משה אל אהרן ואל בניו הזכיר גם בניו שרצה משה שישמעו מפיו תורה שגם בכאן במומין היה ראוי להזכירם אלא שאי אפשר כדפרישית. ומה שדורש בת"כ על פסוק איש איש מזרע אהרן הכהן והוא צרוע או זב לאו אהרן ממש קאמר שאינו מזכירו על המומין כדפרישית אלא פי' אהרן הכהן הגדול תחתיו מבניו והוצרך לרבות כהן גדול לדין מומין וצרעת שלא תאמר כמו שהותר לו אנינות יתיר לו גם כן מום וצרעת. אי נמי שמזכיר אהרן ברמז שהתורה אינה סומכת על הנס ומ"מ לכבודו כסתה עליו ולא הזכירו בפי' לרמוז שלא יארע כן:
חרום. מגזרת חרם כמו והחרמתי את עריהם ענין חורבן כי החוטם הוא עיקר הדרת הפנים וכשאין חוטמו כתואר בני אדם נמצאת צורתו חרבה:
או גבן. נמשך אל מלת בעינו שגובן בעיניו שגביני עיניו שוכבים על עיניו והוא מלשון על גבי חרשו חורשים. תחלה הזכיר מומין שבחסרון האיברים עור או פסח ואחרי כן בקטנות כגון החרום ואחרי כן בגודל כגון השרוע ואחרי כן בשברון העצמות אע"פ שכל איבריו עמו כיון שנשבר העצם פסול ואחרי כן פסל אפי' בכיעור התואר כגון הגבן ואשר בעיניו הגרעינין ואחרי כן בבשר כי צריך שיהי' נקי וחלק ואחרי כן הוסיף בעל הרוח אשר ביציו נפוחים אע"פ שהוא חולה נוהג בזקנים ואינו לא בעצם ולא בבשר:
